• LEE PRICE

Food Intimacy

28 Posted by - December 16, 2015 - Culture Me

יש משהו בציור הפיגורטיבי של LEE PRICE, הכובש את העין ואת הלב. היא מציירת כבר למעלה משני עשורים נשים, מפגישה אותן עם מזון. חוקרת את מערכת היחסים המורכבת שלהן כלפיו. כמיהה, התמכרות, אובססיביות, דחייה. דמויות הנשים שהיא מציירת עירומות ברוב המקרים. חשופות. מצוירות לרוב בחדרי אמבטיות ובמיטה, חללים פרטיים מאוד המשדרים בדידות, ומקומות בלתי שגרתיים למצוא בהם אלמנט הקשור לאכילה. המרחב הפרטי והאינטימי מדגיש את הסודיות של ההתנהגות הכפייתית ומקצין את תחושת האבסורד שבסיטואציה. עבודותיה המרתקות משאירות בלב הציור אישה הצופה בעצמה. שקועה לחלוטין בפעולותיה. כזו שאין לה מודעות לכך שמישהו מביט בה, והסביבה הפרטית בה היא שרויה מסירה ממנה כל חשש שמא תיתפס.

השימוש של פרייס במבט הציפור מעניק רובד של מציצנות ולדבריה אפילו סוג של ‘מעוף אלוהי’ הרואה ויודע הכל, וכשהיא מותחת את גבולות ההסבר היא נוטה לסכם כי הנושא עצמו, האישה המצוירת, היא זו המביטה מטה על עצמה, במעשה התנהגותה הכפייתית והבלתי מפוענחת עבורה. סוג של חוויה חוץ גופית, המאפשרת ניתוק, בוננות ואי שיפוטיות.

הדוגמניות בציוריה הן היא עצמה. דיוקן אישי משורטט להפליא. המזונות שהיא בוחרת הם כאלה הנחשבים מפנקים, אסורים או מרגיעים, מתארים תחושות הנעות בין הנאה, ביטול עצמי, פרטיות, גילוי מלא, קומדיה וטרגדיה, אושר רגעי, דיכאון ותיעוב עצמי. היא מספרת כי אחד הדברים שהיא מנסה להראות הוא איך אנחנו מחפשות נחמה באוכל, מנסות להחדיר אליו תכונות שאין לו. פרייס מבקשת להראות כיצד כפייתיות מסיחה את הדעת מלהיות נוכחת. כיצד היא מוחקת את השלווה שהיינו יכולות למצוא לעצמנו, לו היינו יכולות להרפות. לשבת שקט. היא מוצאת חשיבות רבה בהעברת האבסורד שבסוג הזה של ההתנהגות. לטענתה אנחנו משכנעות את עצמנו שהדחיה הרגעית הנוצרת תימשך זמן ארוך מספיק כדי לחסל את כל מה שאנחנו מרגישות שלא בנח לגביו, אולם במציאות, אנחנו מאריכות ומעצימות את הסבל שלנו. ברוב הציורים שלה, היא מוסיפה, לא ניתן לראות את הפנים. שיקוף נוסף של העובדה שיש בושה במעשיהן.

וכאן היא פותחת צוהר לעולמה האישי, ומספרת כיצד נאבקה בנושאים הנוגעים לאוכל ולדימוי גוף במשך שנים. הילדה הדקיקה והגבוהה ביותר בכיתתה מקפצת בין ההתנזרות ואובדן השליטה מוחלט. אובדן השליטה מגיע, היא מספרת, כאשר היא מבקשת להשתמש באוכל כדי להרגיע את עצמה ולמלא את החלל בדבר מה אחר. משתמשת בו כשאיננה יכולה לחשוב על אפיקים מתאימים יותר למילוי עצמי. ואז, מרגישה אשמה על אובדן שליטה והפחד מעליה במשקל, כך שהמטוטלת מתנדנדת חזרה להתנזרות.

אנחנו ראינו בציורים של פרייס מחוות לרגעים אינטימיים של נשים עם אוכל. יכולנו לראות את עצמנו בקלות מתרפקות על מתוק, מיישרות פרוסה הגונה של פאי לימון בהנאה ועונג צרוף בסוף יום מתיש, ללא כל רגשי אשמה ויסורי מצפון. לטענתה, הצופים הם אלה שמביאים את הרקע שלהם לתוך ההבנה. אנשים המסוגלים להבחין בבושה שהיא מתארת הם אלה שחוו הפרעת אכילה ושהרגישו את התחושות האלה בעצמם.

עבורה, היה זה מסע ממושך מאוד, להגיע למקום שלם יותר שבו החיים מרגישים שוב מאוזנים. סדרת העבודות הנוכחית שלה, משקפת את הרגיעה וההשלמה הזאת. הכל פתוח יותר. מאוורר. המזון נוכח אבל משנה פנים. עבורנו, הצצה מרתקת לעולמה ולעבודות הכל כך מיוחדת שלה. הזדמנות נדירה לתפוס את עמדת הכל יכול, ולהציץ ממבט של מעוף הציפור בסיטואציות אינטימיות המתוארות בקפידה ובדיוק ריאליסטי. רטרוספקטיבה של קשר.

מרתק..

LEE PRICE

Food Intimacy20 Food Intimacy10 Food Intimacy3