• Mostly Martha

Mostly Martha

8 Posted by - January 30, 2013 - Culture Me

בצעירותנו, ממש עם שחרורנו מהשירות הצבאי ובד בבד עם שכירת הדירה הראשונה לבד, התנסינו קצת (כמו כולם) במלצרות. מהר מאוד הבנו, אנחנו והסובבים אותנו, שמכאן לא תצא קריירה מוצלחת. וזה לא שלא יכולנו – אם באמת היינו מתאמצות, פשוט כל העניין הזה הרגיש לנו איך לומר, קצת לא בשבילנו. גם היום אנחנו עדיין מעדיפות לשבת אל הצד השני של השולחן. אבל באפיזודה הקצרה והחולפת הזו פיתחנו הרבה הערכה לאלו הנושאים בגאון במלאכה ובעיקר לאלו הנסתרים מעיני הלקוח וספונים להם שם כל היום בינות מחבתות וסכינים.

היום, בעידן הריאליטי, כששפים הם לא רק שפים אלא גם כוכבי טלוויזיה, אנחנו לעיתים נוטות לשכוח שהמקצוע לא מאוד נוצץ. שזו עבודה מאוד קשה, בלחץ בלתי אפשרי ובטמפרטורות גבוהות (לא לחינם אומרים – ” (“if you can’t stand the heat, get out of the kitchen אבל עדיין אם תשאלו שף אמתי הוא יאמר (כמובן אחרי שיפרוט לפרוטות את הקשיים, השעות ללא שעות, הימים ללא ימים והטרדות שלא נותנות מנוח) שהוא לעולם לא יחליף את הסינר הצחור באף תלבושת אחרת ואת נוף המטבח באף תפאורה אחרת. כי המטבח של כל שף הוא בעצם הבמה שלו, שם הוא מנצח יום יום מול קהל על תזמורת שמנגנת את יצירות פרי מוחו הקודח בהרמוניה מושלמת.

במקצוע הזה, בעיקר בצמרת שלו יש דומיננטיות גברית, אבל בשנים האחרונות יותר ויותר נשים מתחילות לתפוס מקום במטבחים של מסעדות נחשבות ולהוביל. כזו היא מרתה, גיבורת הסרט “המטבח של מרתה” או בלועזית “Bella Martha” המובילה בגאון מטבח של מסעדת גורמה נחשבת בגרמניה. מרתה מנהלת את המטבח שלה בקנאות אדוקה, הכל אצלה חייב להיות מדויק עד לרמת העלה המקשט את הצלחת וכמובן חייב להיעשות בדרך שלה. היא אינה פתוחה (בלשון המעטה) לביקורת או לשאר הצעות אחרות גם אם אלו מגיעות מהבעלים של המסעדה עצמה (שהרי לא לחינם היא נחשבת לשפית מספר אחת בעיר) או חס וחלילה מלקוח שמעז להחזיר מנה למטבח ולחוות את דעתו אליה (מה שמוביל אותה לבסוף לטיפול שבועי אצל פסיכולוג בהוראת בעלת הבית כתנאי להמשך עבודתה). מרתה קפריזית, סרקסטית, פרפקציוניסטית, אינדיבידואלית, לא מצטיינת ביחסי אנוש בלשון המעטה, וורקוהוליקית ובעיקר מלאה כישרון אינסופי ואהבה גדולה לאוכל.

אבל אתן יודעות מי צוחק שם למעלה בזמן שאנחנו מתכננות תוכניות, וגם העולם של מרתה ה’קונטרול פריק’ מתהפך בין לילה כשהיא מאבדת את אחותה ומוצאת עצמה שאר הבשר היחידי של אחייניתה שעוברת לגור עימה. ממי שרגילה לחיות לבד, בהתאם ללוחות הזמנים שלה ולרצונות שלה, צריכה מרתה להתרגל לנוכחות של אדם נוסף בביתה, ולא סתם אדם, אלא ילדה שצריכה טיפול מסור של מבוגר אחראי. ואם זה לא מספיק, אז לתוך הממלכה הפרטית שלה בה היא “השליטה” הבלעדית, מכניסה בעלת המסעדה (ללא כל התייעצות או התראה) שף איטלקי (!!!!) שיהיה עזר כנגדה. כמובן שהשף הזה מסמל את כל מה שמרתה לא, ספונטני, קליל, פלרטטן, מלא שמחת חיים (שומע מוזיקה בזמן שהוא מבשל) ומרתה חשה מאוימת כשהוא משנה את סדרי עולמה. אבל מריו לא מבקש לערער את מעמדה של מרתה אלא שואף לעבוד לצידה וללמוד ממנה, ורק כשהיא רואה שהוא מצליח לתת לאחייניתה (שמסרבת לטעום מהאוכל שהיא מכינה לה) מנת פסטה, היא מוכנה לתת לו הזדמנות להוכיח את עצמו במטבח, וזה החצוף אוחז את ההזדמנות בשני ידיו וללא כל בושה גם כובש את ליבה.

חבר יקר שהוא גם שף אומר כי הסרט מצליח להציג בצורה רגישה ואותנטית את מאחורי הקלעים של המטבח ואילו אנחנו מצאנו עצמנו מתגרות באותנטיות רק ממראה המנות המוגשות. נכון שלא קל לצפות בסרט בגלל השפה אבל אל תוותרנה (ובוודאי שאל תעשו את הטעות ותראו את הגירסא האמריקאית עם קתרין זיטה ג’ונס), אחרי כמה דקות תתמכרו ליופי ולרגישות של הסרט ולא תשימו לב יותר לחיתוך הדיבור הגרוני.

מומלץ לראות על בטן מלאה, או לפחות עם תפריט TAKE AWAY בסטנד ביי – מבטיחות לכן שתעשו בו שימוש.