• VIRGINIA WOOLF

A Room of her own

30 Posted by - November 4, 2015 - Inspiration

“כל עוד את כותבת בדיוק את מה שאת רוצה לכתוב, רק זה חשוב: והאם זה יישאר חשוב למשך דורות או למשך שעות, איש אינו יכול לדעת. אבל אם תקריבי כחוט השערה מן החזון העומד מול עיניך, גוון קל שבקלים מבין צבעיו, כדי לרצות מנהל עם ספלון מכסף או פרופסור השולף משרוולו סרגל, הקרבה כזאת תהיה הבגידה השפלה ביותר…”

וירג’יניה וולף

כבר מאז שאנחנו ילדות קטנות, אנחנו בחיפוש מתמיד אחרי מקום שהוא שלנו לגמרי. מסקר קצר שערכנו, למיעוט שביננו זה היה שם מאז ומעולם, ולרוב זה היה, יצא להפסקה וחזר אחרי עשר שנות נישואין… בתור ילדות, היה ‘המקום שלנו’ מסתכם בשמיכת פיקה מתוחה בין כסא אחד לשני, אדוניות קטנות של עולם שבראנו בעצמנו. והגרסא הבוגרת של ההרגשה שהכח בידינו היא מציאת חדר משלנו, מקום שמקצוות השטיח שעל גבי הרצפה ועד לבסיס השנדליר שתלוי למעלה, מדבר את השפה שלנו וגורם לנו להרגיש הכי בבית שאפשר.

לאחרונה חשבנו על כך לא מעט. איפה הנפש שלנו מוצאת מנוחה? האם יש לנו מספיק מקומות כאלה? והאם כבר מצאנו מקום אשר תפור בדיוק למידותינו? עקצוצים קטנים של מחשבות מטרידות אך מנחמות – מנחמות כי אנחנו יודעות בדיוק מה אנחנו רוצות ואיך הוא צריך להיראות, מן הטוליפים הבוהקים בלובנם ועד התמונות הענקיות אשר מעטרות את הקירות (כי מאיתנו, כמו מהחלל שמחבק אותנו, אי אפשר להתעלם), ואנחנו לא נתפשר לא על דבר ולא על חצי דבר. התהיות הללו זרקו אותנו כמעט מאה שנה אחורה, לפגישה עם חברה טובה בשם וירג’יניה, שהגדירה את הצורך הזה בצורה נפלאה ומדויקת.

את “חדר משלך” של וירג’יניה וולף קראנו לפני הרבה שנים, והוא זכור לנו כחוויה מאירת עיניים. כאן מופיעה הקביעה המפורסמת שלה, שכדי שאישה תוכל לכתוב רומנים, או לכתוב בכלל, היא צריכה שיהיה לה חדר משלה. מרחב פרטי שאנחנו אלו אשר מגדירות את הגבולות שלו – מתי מותר להפריע ומתי לא, מתי המרחב הוא שלנו לחלוטין ומתי אנחנו נותנות לאחרים “לפלוש” אליו. וירג’יניה היא זו שנתנה לנו את האישור לכך כי מעיינות היצירה אינם בהכרח כוחות בלתי נשלטים אשר פורצים מאליהם מקרבנו, כפי שהתפיסה הרומנטית והמיושנת אומרת. כל עוד יש לנו מקום פרטי שבו לא יפריעו לנו – אנחנו יכולות לכבוש את העולם. ממש כאן, מהכורסא שלנו.

ב 1919, טרם כתיבת הרומנים הגדולים שלה, קנתה וירג’יניה יחד עם בעלה את ה Monk’s House, בית קיץ יפיפה בדרום אנגליה. שם היא הייתה כותבת ב באין מפריע בבקתת עץ קטנה בבוסתן, מוקפת בנוף שתרם לחשיבה יצירתית. אחרי טיול של שעשתה עם בן זוגה לטוסקנה, החליטה וירג’יניה שהיא רוצה להשקיע את כל כספם בפיתוח ותחזוק הגן הגדול שלהם. בעלה, ליאונרד, הפך עבורה לגנן נלהב, מצמיח מסביב לאשתו האהובה והמוכשרת עצי תפוחים, שזיפים, אגסים, תאנים ודובדבנים עסיסיים. הזוג אכן השקיע את כל כספו ומרצו בגן החלומות שלהם שלאט לאט הפך להיות ישות שלישית בנישואיהם, מכיל את כאבי לידת המילים של וירג’יניה, מקור גאוותה. יחד איתו, אבל בחזונה האישי הבלתי מתפשר, בנתה לעצמה ‘מקום משלה’.

וירג’יניה האמינה בכוחנו לשנות העולם. היא האמינה שנשים הן אלו שיצרו מבנים חדשים, משפטים חדשים, דמויות חדשות, שפה חדשה לגמרי. ואנחנו מאמינות שהנבואה שלה מגשימה את עצמה. הסתכלנה על הסביבה שבמשך שנים עבדתם על עיצובה, וראנה מה הלב אומר. הנה, אנחנו כותבות כאן, בחדר הזה שלנו בפאתי המועדון, את המילים שלנו, לעיניכן לראות. והשפה הזאת מדברת אלינו בכל מקום שאליו אנחנו מסתכלות. אנחנו מוקפות בכל הדברים שאנחנו אוהבות ואפילו בצלחת מופיעה מרקחת מדויקת של הבחירות הקולינריות שלנו. אז כנראה שבאמת…Honey, I’m Home.