Always & Forever

18 Posted by - August 23, 2013 - love

נובמבר 2011, מרוץ נייקי ת”א, לילה. אנחנו רצים ביחד, 10 ק”מ, לבושים צהוב, כמו כולם, מפלסים דרכנו בתוך ההמון.

“אני ארוץ איתך”, הוא אומר בנדיבות, כי יכול היה לרוץ מהר ממני, במקצה של “הטובים” ואני מתרגשת מהמחווה, מנסה להדביק את צעדיו הארוכים. חושך, שערי השחור אסוף בגומייה. בערך מהקילומטר השני הוא מתאמץ להאיט את ריצתו, מקפיד לרוץ כחצי צעד מאחורי וכל הזמן לוחש לי בתוך השיער: “כל הכבוד, עוד קצת, שמרי נשימה, תקפידי על קצב אחיד…”

אני נזכרת בלידות שלי, איך הפריעו לי מילות העידוד, ברגעים שהייתי צריכה להיות עם עצמי, להתרכז. באינסטינקט רגעי, אני מאיטה מעט את קצב הריצה שלי, לפני רצה בחורה, באותה חולצת מרוץ צהובה, גם לה יש שיער שחור אסוף בגומיה, כבר ציינתי ש… חושך, פתאום אני קולטת, איך הוא, בלי לשים לב, רץ עכשיו לידה, שומעת אותו ממשיך לעודד: “כל הכבוד, עוד קצת, קחי נשימה…”

אני רצה 2 צעדים מאחוריהם, מתקשה עכשיו לנשום בגלל הצחוק שאני לא מצליחה להחניק. עוברות כמה דקות עד שהוא שם לב שלא אני היא זו שהוא מעודד במרץ, היא דווקא שמה לב ו… לקחה נשימה ושמרה על קצב… ושנינו נקרעים מצחוק.

לפעמים החיים בזוג הם כמו באותה ריצה: זינקנו יחד, לא תמיד מצליח לנו לרוץ באותו הקצב, לקחת נשימות בתיזמון מושלם. לפני שנה וחצי, כחלק ממרוץ החיים, הוא קבל הצעה לרילוקיישן. דאלאס-טקסס-ארה”ב. בשבילו – הזדמנות לעליה בקצב, אתגר במרוץ. בשבילי??? מה בשבילי?

ההצעה תופסת אותי כשאני בתוך קריירה שבניתי לעצמי, גידול ילדים, בית חדש שזה עתה סיימנו לבנות ולעצב. החלטה לא פשוטה, אתגר לא קטן. אני אומרת “כן”, בלי לדעת למה הולכים, נכנסת ל”מוד” הרפתקאה. בתוך שבועיים מתקפלים חיינו למכולה אחת, הדלת נסגרת, הסבלים בודקים נעילה ורק אז אני מבינה שמשהו חדש מתחיל.

אין זמן לשאלות והתלבטויות, עכשיו אני על טייס אוטומטי: משכירה בית כאן, שוכרת בית שם, רושמת לבתי ספר, אורזת, מבררת, מתפטרת, מצטערת, מאושרת, מצטמררת, מפרפרת, מתפשרת… הרבה מילים שמסתיימות ב-“רת” ונפרדת ממשפחה, חברים והרגלים ישנים ומרגיעים.

אנחנו נוחתים בסוף יולי 2012 בדאלאס טקסס. חום לוהט מקבל את פנינו ואף אחד לא מחכה באמת לבואנו. זה רק הוא ואני, ושני הקטנים שתלשנו מהשיגרה הבטוחה והטובה שלהם. שוב טייס אוטמטי: מגיעים הארגזים ואני פורקת, בודקת, שובקת, נשנקת, מחבקת, מהדקת ו… נשמתי נעתקת כש… אני מבינה סוף, סוף שאלה החיים החדשים שלי. הכי רחוק מכול מה שהכרתי.

שלשה חדשים ראשונים אני “תומכת לחימה” אמיצה: מלווה את הילדים בבתי הספר, מתרגמת כל ערב את דפי העבודה למחר, מנחמת, מעודדת, מבטיחה הבטחות. מנסה להאמין בעצמי לעצמי… וכשסוף, סוף נראה שכול אחד מוצא את מקומו, מי בעבודה ומי בבית הספר, אני מתיישבת בוקר פנוי ראשון, על הספה בסלון היפה והמרווח שלי וסוף סוף יש לי זמן לבכות. יש לי זמן להבין שעכשיו, לראשונה בחיי, הגיע זמן להוריד קצב, להסדיר נשימה.

יש בזה הרבה טוב: מעניין, מאתגר, מרחיב אופקים, מגבש ויש בזה גם הרבה קושי: געגועים, וויתורים, הקפאה מקצועית. הרבה ימים של מחשבה, מביאים אותי להחלטה לקבל באהבה שעכשיו אני המעודדת לרגע, שזמן למשפחה וחוויות חד פעמיות וזה בסדר. מי אמר “מחיר” ולא קיבל?

לאור מרוץ נייקי הבלתי נשכח, אנחנו כבר לא רצים בחושך. אנחנו יחד על המסלול, שאולי נראה לי פחות מרוץ פתאום. אני במסלול ה”עממי” עכשיו, הוא בזה של “הטובים” וזה בסדר. עכשיו אני זו שלוחשת לו בעורף: “כל הכבוד, עוד קצת, קח נשימה” וכל עוד אני לא מתבלבלת, כמוהו, במושא העידוד, הכל בסדר!!!

אוריין צ’פלין