Life ahead.

12 Posted by - April 15, 2013 - love

הייתי ילדה קטנה עם חלומות גדולים ולחלומות דאג אבא שלי.

באחד מימי החופש הגדול, אבא לקח אותי אתו לעבודה. בתקופה ההיא, היה בבעלותו קו חלוקה למשקאות קלים ובאותו יום נדרש להגיע לתל אביב. הגענו לטיילת הישנה, עצרנו בבית מלון גדול, נכנסנו בדלת הספקים והוא פרק את הארגזים הכבדים במחסן. משסיים שאל אותי אם אני רוצה לראות את המלון ואני קפצתי מהתלהבות. דקות אחרי כן עמדנו יחד עמו בפתח מלון ‘פלאזה’, הסתכלתי פנימה ועיני נפערו.. השטיחים הכבדים, הכורסאות הכבדות, התקרה הגבוהה, השנדלירות…. הכול נראה בעיניי כמו ארמון חלומות. עמדתי שם ילדה ונפעמת לצדו של אבי ואמרתי לו: “כשאהיה גדולה, אכנס לכאן רק מהדלת הזו…” והוא ענה: ” כשתהיי גדולה תכנסי מהדלת הראשית למקומות יפים יותר”.

לימים, בנסיעה בטיילת בתל אביב, כשאני חולפת על פני מלון ‘פלאזה’, חולפת בראשי המחשבה הקבועה… זה ארמון חלומותי, מכאן זה התחיל..

בצבא שירתתי בעמותה להנצחת חללי קהילת המודיעין ועבדתי לצד אלופים, חשובים ויודעי דבר. אתר ההנצחה הוקם על ידי תורמים יהודים עשירים שחיו בחו”ל ופעם בשנה אירחנו אותם בארץ. בלוגיסטיקת האירוח טיפלתי אני.

בקשות מבקשות שונות של עשירי עולם חשפו אותי לעולם אחר, חזק, עשיר ויכול. עולם של ‘סופר קינגסייז בד’, עולם של שמלות קוקטייל ושל שמלות ערב, עולם של תרבות דיבור ודיפלומטיה. שם למדתי שאשה לעולם תגרוב גרבי ניילון ולא חשוב בת כמה היא ועד כמה יפות רגליה.

את מכאל הכרתי במושב חגור, המושב אליו אבי ומשפחתו עלו מתוניס. בחופשות הקיץ והחג נהגתי לבוא למושב, לשהות אצל ‘ממה’ (סבתא) ולבלות עם בנות דודי. המשפחה דיברה צרפתית ודודים מצרפת נהגו לשלוח אל סבתי עיתונים ומגזינים בצרפתית. שעות הייתי יושבת ומעלעלת בעיתונים, בוחנת כל תמונה וצילום, מאזינה לשפה ולומדת להבין ולדבר אותה. הניחוחות מבית ‘ממה’ שלי היו אבן דרך לחיי הבוגרים, את המטבח שלה העתקתי דרך הריח והטעם, את דלת ביתה הפתוחה וטיילת ההולכים ושבים בה אני עוד שואפת לאמץ.

באחד הקיצים בנו בריכה לרווחת תושבי המושב ולפתיחה הגעתי גם אני. בביקיני בת ימי, בשיער ארוך ובמבט חצוף עמדתי על שפת הבריכה החדשה כשהוא הרים את ראשו מהמים ועיניו הכחולות המדהימות פגשו את עיני. אני מיקי. הוא אמר. מכאל ידע מהרגע הראשון – לי זה לקח שבע שנים.

נישאנו כשהייתי בת 22. אני הייתי עירונית מלאת אנרגיה, הוא היה מושבניק ביישן. לימים ההגדרה השתנתה קצת, אני הפכתי לבעלת החלומות ומכאל לעוגן ולמשענת. אני הייתי הדוחפת ומיכאל המכוון.

עפרי נולדה כשהייתי בת 24. שלשה חודשי חופשת הלידה הסתיימו וחזרתי לעבודה. לקח שלשה ימים להבין שמקומי בבית. שהפכתי לאם.

נשארתי שנה, כשמצאתי את עצמי רוקחת ריבות היה ברור שזה הרגע לחזור, אספתי את שאריות הבטחון שלי, שנמס מהלך השהייה בבית ויצאתי לעבוד. בשיווק, כמובן. שלש וחצי שנים אחרי כן, כשנולדה ירדן הייתי כבר בעיצומה של עשיה.

חזרתי ממש עם תום החופשה. המסגרות היו ברורות, התחושה הייתה של שיגרה בטוחה. בית-עבודה-זוגיות…

אבל החיים מלאי הפתעות.

כשאורן אחי נולד, ביקשתי להחביא אותו בארגז המצעים שמתחת המיטה שלי. שלא ילך לצבא. לימים, כשהגיע לגיל 17, היה ממלא תיק גב באבנים ויוצא לרוץ בחוף הים. מתכונן לגיוס.

אורן התגייס לצבא והיה ממקימי גדוד חרוב. בימי שישי היה חוזר הביתה ובא אלי, מביא אתו את שק הכביסה הצבאית שלו, חופר בקערת הקוסקוס שחיכתה לו, לוקח את הרכב שלי ויוצא לבלות. בצאת השבת היה מחזיר את הרכב ומקבל את שק הכביסה שלו ריחני ומקופל יפה. בימי סיור עם חייליו היה מכוון חנייה אצלי בבית. “קודקוד סטפן” היה מרעים קולו ברשת, “עוצר להפסקה” והוא וחייליו היו עוצרים לארוחה ואתנחתא.

יחסים מיוחדים ויפים היו בין שנינו – הייתי אשת סודו והוא היה חבר בלב ונפש.

בגיל 31 נלקח מאתנו. העולם שלי התרסק. ההורים, אחותי, אשתו הטריה ענת… מיכאל.. הילדים שלי.. משפחה שלמה. במקומה נולדה משפחה אחרת.

שלשה חודשים אחר כך נולד אמיר. מתנדנדת בין עצב לאושר החלטתי לעזוב הכול ולחזור הביתה. בחרתי להתכנס בתא הפרטי שלי, לחזק, להתחזק, לאסוף שברים ולחשוב קדימה. לקחת את אורן איתי וללכת הלאה. כי בחרתי להיות. כי רציתי לחיות. כי בעיני, לא הייתה אפשרות אחרת.

מכאן, נפתחה הדלת לעבודה מהבית, הקמת נציגות של חברות זרות בארץ העוסקות בתחום הסיעוד.

העבודה מהמשרד בבית אפשרה לקבל את הילדים בשובם מבית הספר, לאכול איתם יחד, להקשיב להם ולבלות איתם. מפעם לפעם יכולתי לטוס למדינות היעד, לקיים פגישות ולנהל ראיונות. זה היה השילוב המדויק בין קריירה, בית וזוגיות.

עשר שנים אחר כך נקראתי לנהל את אחת החברות הגדולות העוסקות בתחום. ניהול חברה גדולה, טיפול במצוקת משפחות, טיסות לחו”ל לגיוס מטפלות, שיבוצן בעבודה סיעודית בארץ, התייחסות לצרכי המטפלות הזרות… כל זה הפך להיות משימה גדולה, חשובה ומאתגרת. צרכי הבית ובני המשפחה השלימו את מרוץ היום.

ובוקר אחד, תוך שיטוט בפייסבוק, גיליתי את NINE ROOMS . הצצה למגזין האינטרנטי חשפה עולם תכנים מרתקים, נשיים, מאירי עיניים ומגלי עולם. מצאתי את עצמי מחפשת רגעים שקטים, כדי לקרוא, להיכנס לחדרי המגזין ולהבין.

נרשמתי למסיבת תה וגיליתי עולם שלם. עולם שהיה חסר לי במרוץ היומי, הפרטי והמקצועי. עולם חברתי, עולם מפרגן, עולם שמכוון כולו אלי. לאהבות, לחלומות, לצרכים האישיים, הנשיים, הרוחניים, גם המקצועיים. עולם שכמו נוצר עבורי.

הרגע הזה, שבו נכנסתי בשערי הדלת הלבנה למסיבת התה הראשונה שלי… הרגע שבו עמדתי בפתח השוארום, הבטתי בחדר המיוחד הזה, הבטתי בנשים היפות, המחייכות, מסבירות הפנים, הרגע הזה שבו נשמתי את הניחוח הנעים שעמד בחדר…זה היה הרגע שבו המרכיבים חברו לשלם.

בסיום מסיבת התה הראשונה, היה לי ברור שאני רוצה להיות חלק. היה לי ברור שלתוך משוואת המשפחה, ההורות, הזוגיות, העבודה, האחריות, הנסיעות, אני זקוקה ורוצה לאמץ את הדרך שמאפשרת לעצור רגע. לנשום, ליהנות, להירגע, לתדלק ולהמשיך קדימה.

תמיד להמשיך קדימה.

כי החיים הם המרקם העדין

בין שמחה לעצב,

בין להיות או לחדול

אני בחרתי – להיות…

 

איילה מסיקה-אלהרר