Nora’s Neck

10 Posted by - March 8, 2013 - love

כבר מילדות, העדפנו את חברת ‘הגדולים’ על פני משחקים עם בנות גילנו. היינו יושבות בפינת החדר, בשקט בשקט כדי שלא ישימו אלינו לב ועוקבות אחר אמא מארחת את חברותיה.

הבטנו היטב, וכל פרט קטן לא נעלם מעיננו: הלבוש (לרוב שמלות ונעלי עקב), גינוני השיחה (איך הן מקשיבות בשימת לב מלאה זו לזו, לעיתים מצחקקות כמו תיכוניסטיות, איך הן מנהלות שיחות בנושאים עמוקים ובקול נמוך ורציני או מדברות בעיניים במבטים מלאי משמעויות נסתרות) ואפילו הדרך בה הן טועמות מהכיבוד נקלטה בסריקה הדקדקנית שלנו (אף פעם לא בידיים, תמיד עם מפית, תמיד במנות קצובות וקטנות). לעיתים היינו מדמיינות איך אנחנו יושבת איתן או את אמא קולטת אותנו בזווית העין ומזמינה אותנו לקחת חלק ב’חגיגה’ הנשית שהיא מארחת, כי עמוק בפנים רצינו שהיא תבין שאנחנו מרגישות הרבה יותר קרובות אליה ולחברותיה מאשר לבנות גילנו.

השנים חלפו, ומצאנו עצמנו פעמים רבות מרגישות יותר בוגרות מגילנו הביולוגי. כשכולן חרשו לבגרויות אנחנו כבר לקחנו במקביל קורסים באוניברסיטה הפתוחה וצברנו נקודות לתואר, כשכולן נסעו לחפש את עצמן במזרח אחרי הצבא, אנחנו חיפשנו עבודה של גדולים, בחברה מובילה, וכשכולן התחילו ללמוד לתואר ראשון – אנחנו כבר קיבלנו את התעודה. ולא מתוך מקום של התנשאות או זלזול בדרך שבחרו חברות הילדות שלנו, אלא מתוך ההכרה שכמו שבכל אישה מסתתרת ילדה, כך לפעמים גם בילדה מסתתרת אישה. עם השנים הפערים המנטליים ביננו לבין חברות הילדות שלנו הלכו והצטמצמו, ולמרות שבמהלך השנים אימצנו חברות המבוגרות מאיתנו באי אלו שנים, כולנו מוצאות היום שפה משותפת ותמיד שמחות להעביר ערב משותף על כוס יין ושיחה ערה.

ואז חל מהפך – בפעם הראשונה בחיינו, הרגשנו צעירות מהסובבות אותנו. ערב קריר טיפוסי, מסעדה חביבה, ארבע חברות טובות ובקבוק יין, ואז זה התחיל “אני מרגישה שהצוואר שלי מתחיל להידלדל” המשפט עמד תלוי באוויר למספר שניות, עד ששקע והחלו התגובות המזדהות מחד והשוללות את הקביעה מהצד השני (“את סתם מדמיינת, את נראית נפלא” ושאר מחמאות) ואנחנו בפעם הראשונה בחיינו הרגשנו מחוץ למעגל ולא שותפות. מיד הסטנו את השיחה לנושאים אחרים, קרובים, כי ביננו לא משנה בנות כמה אנחנו, תמיד נמצא על מה לקטר ולנצח נוכל לדבר על עודף משקל, או שקיות מתחת לעיניים.

כשחזרנו הביתה, אנחנו מודות שחלפה בראשנו המחשבה שאולי זה לא כל כך נורא להרגיש בגילנו, ולדחות בעוד כמה שנים את הדאגות מקמטים, צוואר רופס ושאר הפתעות שצפויות להגיע. אבל כדי לא להרגיש לגמרי אאוטסיידריות נזכרנו שסמנו לעצמנו לקרוא את הספר של נורה אפרון שעוסק איך לא בשנאה עצמית לצוואר ובעוד מחשבות מטרידות על נשיות.

למי מכן שהשם מצלצל מוכר אבל האסימון לא יורד, רק נזכיר שנורה אפרון (שלצערנו הלכה לעולמה בקיץ האחרון) אחראית לקומדיה הלא פחות מגאונית: “כשהארי פגש את סאלי” ולנוספות (“נדודי שינה בסיאטל”, “יש לך הודעה”), כמו גם לכמה ספרים שנונים, ציניים ובעיקר כנים. אז למרות הכותרת החד משמעית, נורה שונאת עוד כמה דברים על הדרך: ביניהם את התיק שלה (שמכיל בין היתר תיון שהיא סחבה מבית מלון לפני עשרים שנה, כדורי אדוויל בודדים ללא אריזה, שפתון ללא מכסה, פירורי טבק – למרות שהיא לא מעשנת כבר עשר שנים ועוד כמה הפתעות שנשכחו בו), את הזמן (והכסף) שהיא מבזבזת על תחזוקה של ההופעה החיצונית שלה ואת שלל ההרגלים והאובססיות שפיתחה עם השנים (כמו התמכרות לשטרודל הונגרי).

בשנינות אינסופית ובהומור עצמי לא מתפשר, נורה שולחת חיצים מחודדים לכל עבר ונוגעת בכל האספקטיים של חיינו כנשים. הספר מדבר על נשים באשר הן ולא משנה בנות כמה אנחנו, כל אחת תמצא את עצמה מזדהה עם חלק מהפרקים. את הספר סיימנו לקרוא באותו ערב, מוצאות את עצמנו צוחקות בקול רם ובתוך הלב די שמחות שיעברו עוד כמה שנים עד שנתחיל לשנוא את הצוואר הפרטי שלנו. ביננו, אם נחפש וודאי נמצא מספיק דברים אחרים לשנוא כבר היום.