Bitter Sweet

5 Posted by - October 9, 2012 - Well Being

איך משיגים אושר? מתי יודעים שהוא שם? האם זה כסף? כבוד? ילדים? נישואין? חופש? תעודת הצטיינות? תעודת הערכה? יופי? רזון?

אנשים תמיד התקשו להגדיר אושר, אך נראה כי בעידן שלנו, נוצר בלבול מושגים גדול עוד יותר, כאשר אנשים מקשרים בין אושר לבין שלמות “כשתהיה לי את כל החבילה של בית, משפחה, ילדים ועבודה מספקת – אהיה מאושרת”. אנשים גם מקשרים בין אושר לבין עשיה מושלמת, פרפקציוניסטית – “אם אסיים את התואר בהצטיינות אהיה מאושרת… רק אחרי שאקבל את הבונוס על הפרויקט … כשהעסק שלי יצליח … רק כשאסיים לבנות את הבית ..”

לפי ההגדרה הזו, אושר הוא תמיד מעבר לפינה, מגיע עוד רגע. אלא שבמבחן המציאות בדרך כלל אחרי הפינה ההיא, יש עוד פינה שצריך לעבור – כי האושר הוא בעצם שם.

אנו חיים בעידן תחרותי, עידן בו ה- 200% עבודה הם ה- 100% של פעם, של תמונת הרעיה המושלמת, בחליפה מחויטת על עקבים דקים, מקבלת את פני הילדים שלה באהבה כשהיא חוזרת מהעבודה, לאחר יום עבודה מוצלח. אחרים מסביבנו חיים גם הם על-פי אותם סטנדרטים ומציבים לנו בכל פעם רף גבוה יותר בכל תחום. זהו עידן שהכל מתרחש בו מהר ואנו נדרשים להספיק יותר בזמן קצר, נמצאים במרוץ מתמיד. אם אנחנו נשאבים לסגנון החיים הזה אנו מוצאים את עצמינו במלכוד. אולי אנחנו מבינים שזה לא טוב לנו, לא בריא ובטוח לא עושה אותנו מאושרים, אבל אנחנו גם לא יודעים איך אפשר אחרת כאשר תמיד נמצא גם הספק שאולי זו בעצם כן הדרך לאושר.

היעדרו של אושר נובע מהעובדה שרבים מוצאים במרוץ הזה את הדרך להתמודד עם תחושות של ריקנות, חוסר-ביטחון, חוסר שייכות והיעדר משמעות. הפתרון של התרבות המערבית להפגת התחושות האלו היא על-ידי יצירה של עוד ועוד שפע שאנחנו חייבים שיהיה שלנו, ועוד ועוד דרישות לעשות הכל מושלם ולהשיג את כל היעדים המחייבים אותנו כדי להיות אנשים מוצלחים במיוחד או ראויים להערצה. בעצם, אלו מסחררים אותנו עמוק יותר בתוך המרוץ ומרחיקים את המשמעות מחיינו.

במהרה אנשים לומדים כי גם אם השיגו את היעד בשלמות המקסימלית, בכל זאת זה לא משנה את העובדה שבפנים הם מרגישים מועקה וחוסר משמעות; גם אם שוב החמיאו, העריכו ותגמלו את עבודתם, בכל זאת בפנים הם עדיין חסרי ביטחון ואמונה בעצמם.

אז האם אנחנו צריכות פשוט לוותר על החלום להיות אשת קריירה או להשיג את התואר? לא, זו איננה הכוונה. שאיפה להישגים איננה פסולה מעיקרה- הישגים גורמים לאדם תחושת סיפוק, מימוש יכולות, הענקת משמעות וביטחון, ובסופו של דבר, לא פעם, גם אושר. אלא שההרגל להיות חלק מהמרוץ הפרפקציוניסטי הזה יוצר בעיה כאשר אנחנו מרוקנים את התוכן של השאיפה שלנו והופכים את ההגעה ליעד למטרה העיקרית שלנו. עלינו להשקיע יותר בלחוות את עצמינו בתהליך ולא במרוץ עצמו, ליהנות מהדרך גם אם התוצר לא מושלם, לחשוב שוב – מה באמת אנחנו רוצים להשיג ואולי בעצם אפשר להרגיש את אותה תחושה, גם בלי שהכל יהיה מושלם, לנתק את התלות בסביבה ובפידבק שלה על עשייתנו ולהתחיל לתת פידבק לעצמנו. אין זה אומר שלסביבה אין ערך, הפוך מכך, השתייכות לקהילה קשורה באופן ישיר לאושר. עם זאת עלינו לצאת מהמרוץ הקבוע ולעלות על דרך שיש בה יותר תחושה של משמעות ופחות של הספק. אולי נחליט שיש לנו הישג שאנחנו מעוניינים להגיע אליו או משהו שהיינו רוצים לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים – אבל נדע ליהנות ממנו ולתת לו את המשמעות והמקום הנכון בחיינו.

ד”ר אילן טל