Living with life

16 Posted by - August 18, 2013 - Well Being

“אף פעם לא מאוחר מדי לסדר לעצמך ילדות מאושרת”‘, כתב ג’וזף פיינדר הסופר האמריקאי בספרו פרנויה והזכירה לנו ד”ר דניאלה שילר חוקרת הזיכרון, בראיון שקראנו בסוף השבוע במוסף כלכליסט: “עכשיו מסתכלים אחרת על זיכרון. זה לא אומר לזכור את הדברים המדויקים שקרו, אלא לזכור אותם בערך וכל הזמן לעדכן אותם”, היא מסבירה. “כשחושבים על זה, זה הגיוני, אחרת בכל פעם שהיינו נזכרים במשהו היינו חושבים שאנחנו באירוע המקורי, כמו בטראומה. זה תהליך טבעי, רק שלא התייחסנו אליו ככזה. אנחנו עדיין זוכרים בדיוק מה קרה, אבל הרגש שצבע את הזיכרון נעלם. כשאנחנו מעלים שוב ושוב זיכרונות הם משתנים. אם זה אירוע מרגש מאוד, ככל שמדברים עליו הוא יותר טריוויאלי, ואותו דבר עם פחד: ככל שמעלים אותו יותר ולא מדחיקים יש לו הזדמנות להשתנות”.

ומה זה אומר בעצם? פשוט.

נאמר וגם אתן, בדיוק כמו כל אחת אחרת, עברתן משהו בעברכן שהייתן מעדיפות לשכוח (?…) ההמלצה היא לדבר עליו ולא להדחיקו, ובכל פעם שהוא עולה בשיחה לנסות “לתבל” ולארגן אותו מחדש מעט אחרת, לספר אותו מנקודת מבט שונה, להתמקד בחלקים בסיפור שלא התמקדתם בהם בעבר, ובקיצור לנסות ולשנות לארוע החרוט את מבנהו עד אשר תמצאו את עצמכן מספרות אותו בגרסה חדשה ומתוקנת, נטולת אותו ריגוש עוצמתי מרתיע שחוויתם במקור.

ולמה כדאי לנו לנסות את זה? כי אין שום סיבה בעולם שלא נוכל להכיל את עברנו ולהתקדם איתו באופן מעורר השראה לעתיד. כי אין שום סיבה שחוויה לא נעימה שאתרע מזלנו לחוות, תעיק עלינו תוך שהיא משחזרת את עצמה בתוכנו ורודפת אותנו בכל פעם מחדש. ובעיקר כי מגיעה לנו שלווה.

עכשיו זה מסביר גם לנו, איך עלה בידנו להתגבר על פחד תהומי ממפגש לילי עם נחש (!!!…), עד שמצאנו את עצמנו שנתיים לאחר אותה חוויה טראומטית, מתענגות כמו ילדות על קופסא מלאה בנחשי גומי צבעוניים ששלחה לנו קלרה עם בלדר מיוחד ;-)

פשוט.., חודשים ארוכים רצנו לספר לכולם ולא סגרנו את הפה לדקה (…), טחנו וטחנו את האפיזודה מכל כיוון ופינה אפשרית, ביננו לביננו וביננו לבין העולם כולו, וכך, אט-אט הלך והתפוגג לו נחש צפע שחור ועצבני במיוחד והפך לצעצוע ‘פאר-אקסלנס’..

Living with life2