Restart

5 Posted by - July 10, 2012 - Well Being

זה היה יום שישי. באופן לא מתוכנן אם כי יש מי שחולק וטוען שהיה זה צפוי, נדרשנו לעשות כיבוי טוטאלי לכל המתרחש סביבנו ובתוכנו, ולעצור.

לא זו לא היתה התמוטטות ולא זו גם לא היתה חופשה רוחנית לחיפוש עצמי. זה התחיל לכאורה כמו עוד יום שגרתי, עם הקפה, עדכון מהמיטה לדף הפייסבוק והתעלמות מוחלטת ממיחושים, פחדים, מסרים מן התת מודע, מחשבות טורדניות וכל הבלה בלה הזה. זה היה עוד יום שישי, אבל בשונה מאחרים לפניו מישהו אחר ניהל לנו את התכניות, ומבלי להתחשב ביומן הצפוף, באירועים הצפויים, רשימת המשימות הדחופות, הלקוחות, הקולגות, המשפחה והחברים, הציפיות וכל מה שממלא אותנו עד אפס מקום, הוא, המישהו או המשהו הזה… שהרגיש כמו סמכות גדולה, החליט שמספיק, שהגיע הזמן לעצור. ולא הוא לא ממש הותיר לנו הרבה מקום לשאלות, בקשות דחיה או חנינה. הוא פשוט ביקש שלאט לאט, בזהירות מירבית, נעצור לקחת אויר, להקשיב, להתבונן ולחבק את כל מה שמגיע. חיבוק חזק.

ארבעים ושמונה השעות הראשונות שהיו במהלך סופשהשבוע, הסתדרו לנו איכשהו עם זעקת שרירים טוטאלית שהתרכזה בפרק יד ימין, וכאילו מבינות מה קורה, החלטנו לשחרר. הימים שבאו אחרי, אפשר לומר שהיו קצת הפכפכים, בין הרצון לפרוץ את הכלוב בו חשנו כלואות באותם ימים, לבין הכניעה הבלתי מוסברת שכל כך לא אופיינת לנו – להניח. פשוט להניח לדברים לקרות. לקראת אמצע השבוע, חשבנו שמספיק. חשבנו שהבנו את המסר והבטחנו לעצמנו להיות הרבה יותר טובות. מניסיון קודם, הוא לא קנה את הסחורה שניסינו למכור, והמשיך בשלו לתוך סופשבוע שני שבישר לנו, כי זעקת השרירים מן השבוע החולף היתה רק משחק מקדים לבאות.

יום שישי שבוע אחרי, כאילו חייזרים השתלטו על גופנו, אישיותנו ומוחנו, ואנו מתחילות להתחיל להבין מה קורה. יותר מהכל הבנו כי זה כבר לא בידנו, אבל שאם אנחנו כבר פה אז למה לא ליהנות?… ליהנות מחוסר מעש, מחשבה, תהייה, ביקורת, שיחה, תנועה, ניתוח מעמיק, בדיקה לעומק, התפכחות, פילרטוט, מתוק, מלוח, מר, חריף, אלכוהול, קפה, מותגים, עקבים, מייקאפ, פן, חברים, פייסבוק, מניקור, שכנים, לחות, כביסה, קריאה, התעניינות, יעדים, לוחות זמנים, דאגה, הבנה, תזרים, מוסיקה, חופשה, מסיבה, קניות, חדשות, פשוט ליהנות.

בחמישה ימים רצופים שעבורנו דמו לנצח עברנו תהליך של איתחול מחדש.

דרך דיאטה ייחודית דלת כל מה שאתן רק יכולות לחשוב עליו למדנו להעריך טעמים מחדש. העובדה כי הוכרזה דממה איפשרה לנו להקשיב, ללמוד ובעיקר להעריך עוד יותר את החכמה, הנחמה והקסם שיש בו. אי היכולת שלנו להוביל, איפשרה לאחרים ובמקרה ספציפי אחד לאחת להוביל, להצליח ולגרום לנו גאווה. וכן, בדיוק בגלל העובדה שאיפשרנו ולא נלחמנו… זה קרה.

כמו תינוק שנולד מחדש חושינו התחדדו, תשוקתינו בערה, החיוך צף מאוזן לאוזן מבלי לבקש שמלה חדשה, מילות השיר חדרו כמסר מהיקום המקביל, הקפה חזר להעיר, שיערנו קיבל הערכה מחדש, גזרתינו התדהקה בלי מאמץ, פורפוציות הונחו במקום הראוי ואיכשהו מזה הרבה מאד זמן הצלחנו לקחת נשימה עמוקה מכוונת עמוק פנימה באהבה, סתם כך בצהרי יום חול שבשגרה.

ברור לכן שכל זה הוא אמיתי, ברור לכן עוד יותר שזה על קצהו של מזלג. אנו תקווה שיהיה ברור לכן יותר מכל שזו חובה. של כל אחת ואחת מאיתנו כלפי עצמה. כי אחרת איך נדע?!