Versa il Vino

5 Posted by - August 15, 2012 - Well Being

בחייה של כל אחת יש רגעים מכוננים, שלנו היה בגיל חמש. שם על הברכיים של סבא שלמה התקבעו להם הטוב, הרע, העונש והתמורה.

העולם נראה אחרת כשאת בת חמש. הרבה יותר פשוט, הרבה פחות מתוחכם. יש בסדר או לא בסדר ובינהם ריק אחד גדול – לא מיושב באיש.

לסבא שלמה היתה מגבעת ירוקה מלבד עם נוצה קטנה מתגנדרת מימין. זו היתה המגבעת של החורף. בקיץ היתה לו אחרת בצבע לבן. המגבעת הירוקה היתה מהבית בוינה, מול השטאדפארק, לפני המבול. הוא נהג לספר לכולם שמשם הביא רק שתי מזכרות, את המגבעת ואת סבתא שהביאה את כל היתר, אבל זה לא היה כל כך נכון – לפחות לא לגבינו.

לנו הוא הביא עולם שלם – ממשי לא פחות מזה שהכרנו. יקום מקביל וקסום שהלך, נבנה והתהווה במיוחד עבורנו, מביקור לביקור, בדירה הקטנה שבפאתי גבעתיים.

היו שם ארמונות עד ועיטורי זהב, היו שם נסיכות, שמלות מהודרות ונשפים. היו רוזנים, מלכים וגנים מוריקים והיה את בנין האופרה המפואר של העיר, לשם היינו בורחות בדמיוננו בכל פעם שהיה משמיע בפטיפון הישן של גרונדינג את היצירה האהובה עליו, דון ג’ובאני של מוצרט.

היום אנחנו כבר ילדות גדולות – מסבא נותרו רק זכרונות וכובע מהוה עם נוצה. יש עדיין פעמים שאנחנו שומעות אותם שרים בדמיוננו, את דון ג’ובאני ברקע עם באס בריטון ואת סבא מחרה אחריו ומסביר: “הנה עכשיו הוא עומד מול פסלו של הקומנדטה ומתגרה בו…” ו”הנה עכשיו הוא מבקש ממנו כוס של מרזמינו…” (Versa il vino! Eccellente Marzemino)

אף פעם לא ידענו מהו אותו מרזמינו, בגיל חמש הצטיירה בדמיוננו כוס כסף מלאה בשיכר כהה מסתורי ומסוכן, כיאה לדמותו הנכלולית של דון ג’ובאני – ממש כמו התפוח שנתנה אותה מלכה מרושעת לשלגיה התמה.

לפני מספר שנים, יצא שהיינו במלון ספא בצפון מזרח איטליה לשבוע של עינוגי גוף ונפש. בארוחת הערב, הציע לנו הסומלייה לטעום יין מקומי וחזר עם בקבוק שהתוית שנשא גרמה לנו להחסיר פעימה ולצאת למסע אסטרלי מטורף ומיידי בזמן, מן המפה המעומלנת במסעדה שבאיסרה, הישר אל הברכיים של סבא שלמה ואל הפטיפון הישן בסלון.

Trentino Marzemino 1957

מסתבר שמרזמינו הוא זן של ענבים מאד נפוץ באיזור האלטו-אדיג’ה, צבעו סגול ועז, טעמו פירותי ועשיר ובזמנו של מוצרט – היה היין החביב על הקיסר. בלב נרגש הנהנו לסומלייה והוא פתח את הבקבוק והגיש לטעימה. פירות יער בשלים, ריח אדמה וטחב – מסתבר שזהו טעמו של מיתוס. חבל שסבא לא היה שם אתנו לטעום.

לחיי הזכרונות.